מאמרים




בכי בגיל הרך- מדריך להורה המתוסכל: ראיון עם אביטל יעקובי למגזין "להיות הורים"

כשהם בוכים, למה הם מתכוונים? מדריך להורה המתוסכל.

ראיון של אביטל יעקובי, פסיכולוגית מומחית לילדים ולמשפחה

פורסם במגזין "להיות הורים", אוקטובר 2003, נכתב ע"י ארנה שנייד

כשהם בוכים, למה הם מתכוונים? כשהתינוק שלנו מגיח לעולם, אנחנו רק מצפים לשמוע את הבכי הראשון שלו, כדי לפלוט אנחת רווחה ולדעת שהכל בסדר. אבל בערך מהרגע הזה מביא הבכי שלו לתגובה מיידית של דאגה מצדנו. "בכי הוא אות המשדר מצוקה ומהווה חלק מהרפרטואר של התינוק", אומרת אביטל יעקובי, פסיכולוגית מומחית. "הוא מעורר אצל המבוגר תגובה מיידית ומוטיבציה לגשת לתינוק ולהפסיק אותו, אבל הוא גם כלי תקשורת שיוצר קרבה להורה. כאשר הורה מצליח להרגיע את התינוק שלו, הוא מקבל משוב חיובי על איך הוא מתפקד כהורה, וזה מחזק את הבטחון העצמי שלו, למרות שהמניע של ההורה להפסקת הבכי הוא אנוכי, כי הוא רוצה להפסיק את מה שגורם לו למועקה".

 "תינוק, בזמן שהוא בוכה, אינו יכול לקיים קשר עם הסביבה, לחקור ולשחק, ולכן תינוקות בכיינים מבלים פחות זמן בחקירה ואינטראקציה חיובית עם הסביבה. מבחינת התינוק, ככל שההורה מצליח להרגיע אותו, הוא נתפס בעיניו כדמות חיובית שהוא יכול לסמוך עליה, והקשר הזה מאד חשוב, במיוחד בשנה הראשונה לחיים, ויש לו השפעה על הילד לטווח ארוך, לדברי יעקובי.

חודשי החיים הראשונים:
הבכי הוא סוג של תקשורת והוא נועד לאותת להורים שהתינוק שלהם במצוקה ושהוא זקוק להם. כאשר התינוק נולד, היכולת שלו לווסת ולהרגיע את עצמו דלה מאד, ולכן הוא זקוק בתקופה הזו להורים שלו שיעזרו לו להירגע. הבכי שלו בזמן הזה יכול לנבוע משתי סיבות: כאב או רעב, כלומר מצוקה פיזית שהוא יתקשה להירגע ממנה בכוחות עצמו.

תגובה מומלצת מצד ההורה בחודשים הללו היא כמובן היענות מיידית לתינוק, אומרת אביטל יעקובי, וקיימים אף מחקרים הטוענים שאם התגובה איננה מיידית, התינוק ייכנס להיסטריה ויהיה קשה מאד להרגיע אותו.

מתברר שיש הבדלים בין תגובות של אמהות ושל אבות לבכי התינוק. לפי מחקר שערכה אביטל יעקובי אצל אמהות, התגובה המיידית היא לקרב את התינוק אל גופן ולעטוף אותו בחיבוק, תוך שימוש בתנועות עדינות של נענוע ועירסול. אצל אבות, לעומת זאת, התגובה הטבעית היא להקפיץ את התינוק, להניף אותו או לטלטל אוו כדי להפסיק את הבכי, כלומר המגע פחות אינטימי וקרוב, ומטרתו להסיח את דעתו של התינוק בעזרת תנועות וקולות. תגובה זו אמנם חיובית וטובה, אך מתאימה לשלבי גיל מאוחרים יותר.

ככלל, ההבחנה בין סוגי הבכי בחודשים הראשונים וזיהויים היא בשיטת הנסוי והטעייה: בכי של כאב הוא בדרך כלל בכי חזק וחד, המתחיל בעוצמה רבה יותר בהשוואה לבכי של רעב. בכל מקרה, אופי הבכי של כל תינוק שונה, וניתן לזהותו בקלות ככל שההורה קשוב ורגיש יותר לסימנים של התינוק.

מגיל ארבעה חודשים:
כאשר לתינוק יש יותר שעות ערות, והוא חוקר יותר את סביבתו, מופיע בכי מסוג אחר – בכי מתוך שעמום, או בכי מתוך רצון להביא את ההורה קרוב אליו. התינוק לומד לצפות, שכאשר הוא בוכה, ההורה יפנה את תשומת לבו אליו, וכך הופך הבכי לכלי תקשורת.

הפסיכואנליטיקן הנודע וויניקוט מדבר על כך שבחודשים הראשונים לחיי התינוק, האם נמצאת במצב הדומה ל"חוסר שפיות זמנית" משום שכל כולה נתונה לתינוק שלה, תוך התעלמות מוחלטת מצרכיה שלה. בשלב הזה התינוק זקוק בדיוק לכך. תינוק שאכן קיבל את תשומת הלב הזו לומד עם הזמן להרגיע את עצמו ובוכה פחות.

בחודשים שלאחר מכן, על פי התיאוריה הזו, מגיע שלב שבו האם אינה יכולה ואינה אמורה עוד להמשיך ולהתעלם מן הצרכים שלה. אז, באופן טבעי, התינוק ימצא את עצמו מתוסכל מכך שהיא אינה זמינה כפי זהיה רגיל עד כה.

בשלב הזה, מדבר וויניקוט על מושג "האם הטובה דיה", שאמורה לדאוג גם לצרכיה, ויודעת שהתיסכול הרגעי שנוצר אצל הילד אמור לעזור לו ללמוד לעשות דברים בעצמו. לדוגמה, תינוק שוכב על הבטן ומולו צעצוע. הוא מנסה להגיע אליו ובוכה כי אינו מצליח. אם האם רצה מייד להגיש לו את הצעצוע הרי היא "אם טובה מדי" ולא "אם טובה דיה". כך, התינוק אינו לומד להתמודד עם תיסכול ולהתאמץ. אולם, אם האמא שלו מקרבת לו את הצעצוע רק מעט והוא בכל זאת מתאמץ ומגיע אליו בעצמו, הרי שהיא עזרה לו להתמודד עם מצב של תיסכול וגם להרגיש טוב שהגיע אליו בעצמו והתמודד. האם לא נתנה לו להיכנס למצב של תיסכול רב מדי אלא "תיסכול אופטימלי". הכוונה לכך שהציבה בפניו אתגר שמתאים לגיל שלו, נתנה לו עזרה ודחיפה ולא עשתה במקומו. הפעולה הזו נכונה במצבים של משחק. ברור שבמצבים שבהם הילד נחבל, חשוב לגשת אליו באופן מיידי ולהרגיע אותו.

מגיל שנתיים
הבכי בגיל זה בא לידי ביטוי בעיקר בהתקפי זעם שמלווים גם בבכי. הסיבה להופעת התקפי הבכי והזעם הם הרצון של הפעוט שלנו להפגין עצמאות ולהפריד הפרדה ברורה בינו לבין אמו. במקרים כאלה אפשר לומר לילד משפט כמו: "כשאתה בוכה אני לא יכולה להבין מה אתה רוצה, ברגע שתפסיק לבכות ותגיד מה אתה רוצה, אני אוכל לעזור לך." לילדים רבים בגיל הזה יש נטייה לבכות במקום לדבר, והתגובה של ההורה צריכה להיות זהה.

הכלל החשוב הוא שאסור לשנות החלטה או הוראה שניתנה לילד בעקבות הבכי שלו. הורים שמנסים להשתיק את הבכי בכל מחיר באמצעות ביטול האיסור, או מתן ממתק וכו', בעצם מעודדים את הילד להשתמש בבכי כדרך להשיג דברים.

מגיל ארבע שנים
"אמא אמרה לדני", השיר המיתולוגי של מרים ילן-שטקליס, מביא את הפרשנות הכמעט אוטומטית למראה בן שבוכה: "ילדי הוא גיבור ונבון, ילדי לא יבכה אף פעם כמו פתי קטון. אינני בוכה אף פעם, אינני תינוק בכיין, אך למה, אמאמ, למה זולגות הדמעות מעצמן?"

השיר הזה, שדורות רבים התחנכו על ברכיו, מעביר מסר שגוי לבנים. המסר של הבן שכובש את רגשותיו ובלבד שלא ייתפס בוכה, או "חנון" בלשון ימינו, לא ימנא ממנו מלחוש עצוב או כואב אך יגרום לו להפנים את הרגש ולהישאר עמו לבד. ילד אשר יורגל להפנים רגשות ולא לחשוף אותם עלול במשך הזמן להיכנס למצב של חרדות, בדידות, הרטבה וכו'.

המציאות היא שלהורים קשה מאד לראות את הילד שלהם בוכה. הם מצפים ממנו להיות תמיד שמח וטוב לב, למרות שלהם עצמם מותר להיות מדי פעם במצב רוח רע. לכן, המסר הנכון צריך להיות שלבנים מותר לבכות בדיוק כמו לבנות, והבכי משמש להבעת רגשנות.

להחליף את הבכי במילים
עם הזמן, המטרה היא שילדים ילמדו לבטא את הרגשות שלהם דרך מילים ולא דרך בכי. בכי הוא סוג של תקשורת, אבל הוא לא מספיק ספציפי כמו מילים. על מנת שילדים יוכלו להביע את רגשותיהם, הורים צריכים לתת לגיטימציה לדבר על רגשות, לדבר גם הם על מה הם מרגישים: "היום אני ממש עצבני. הרגיזו אותי בעבודה." חשוב לתת לגיטימציה להביע רגשות שליליים, דבר שילדים בד"כ לומדים לא לעשות. הם חושבים שאם לא ידברו על הקושי, הוא פשוט ייעלם.

כאשר ההורים מאפשרים לילד לפתוח ערוץ הידברות על הרגשות, הצורך בבכי הולך ופוחת ואז יש מקום לבטא רגשות דרך מילים, ויש להורים גם יותר אפשרות לעזור לילד.

בחזרה למאמרים

לקביעת פגישה ניתן להתקשר לטלפון:  050-6672000

הקליניקה ממוקמת שכונת רמת החייל, תל אביב. חנייה בשפע.